רש"י על ויקרא י׳:י״ח

« רש"י על ויקרא י׳:י״ז רש"י על ויקרא י׳:י״ט »

18 שפתי חכמים פתח ↗

היה לכם. לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שהרי כבר נשרפה:

18 מזרחי פתח ↗

אכל תאכלו אותה היה לכם נאכלה. אע"פ שהם אוננים לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שכבר נשרפה:

18 דברי דוד פתח ↗

כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר לכם למעלה ואכלתם אותם וכו' אע"ג שגם בשעירים נאמר למעלה בחזה ושוק שלהם תאכלו אותם מ"מ אין ללמוד אכילת גוף השעירים שהם קדשי קדשים מן החזה ושוק שאינם אלא קדשים קלים, ע"כ למד ממנחה שהיא ג"כ קדשי קדשים:

19 שפתי חכמים פתח ↗

אין לשון דבור אלא ל' עז. פירוש, היכא דלא כתיב אחריו לאמר כמו שפירש"י בפרשת וארא. א"נ כשיבא הדבור במקום פרטי כמו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו וגו', הי' צריך לומר ויאמר, מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה לו לומר ויאמר אהרן וגו', כיון שהוא דבור פרטי. הרא"ם. והיא היא מה שכתבתי בפרשת וארא:

19 משכיל לדוד פתח ↗

וידבר אהרן וכו׳ אינו בדין וכו׳. ק׳ מנ״ל דמשום תרי טעמי הוא שלא דיברו דילמא לא הו״ל אלא חד טעמא או מפני כבוד אביהם לחוד או מפני מורא רבם וע״ק דהך טעמא דאינו בדין שיהא תלמיד וכו׳ אינו כדאי להכריחם שלא להשיב ומה זו שתיקה הלא הרשות נתונה שכן כתוב לאמר וכדפירש״י השיבוני על דברי. ונראה דחדא מתרצה לחברתה דהא ודאי מחמת טענה זו שלא להשיב את רבו אין מקום ליפטר מליתן תשובה מכמה טעמי חדא שכבר נתן רשות כדאמרן ובל״ז לא תגורו מפני איש כתוב וכדא״ל ר״ע לר״א ר׳ אל תכפירני בשעת הדין וכההיא דאמרינן ר׳ תורה הוא וללמוד אני צריך ומה גם שהיתה התשובה להנצל על מה שעשו ולהראות על מה אדני מעשיהם הטבעו אלא דמ״מ הבנים לא רצו להשיב כאן לפי שאמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב וכו׳ אלא דאהרן גופיה היה יכול ליתן רשות לבניו להשיב ואמנם לא רצה לפי שאמר מאחר שאני כאן ואני יכול להשיב אינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו הואיל ואפשר שתיאמר מפי ובענין ההכרח דמייתי רבינו להוכיח שאלעזר היה יודע להשיב אמאי דאשכחן שהשיב במלחמת מדין. איכא למידק מאי ראיה מייתי אטו לא משכחת לה מי שבקי בסדר טהרות ואינו בקי בסדר קדשים. ונראה לומר ע״פ מ״ש רבינו בחיי אההיא דכלי מדין וז״ל ודע כי מה שהזכיר כאן במלחמת מדין הגעלת כליהם ולא הזכיר כן במלחמת סיחון ועוג וכו׳ טעם הדבר כי שם היתה ארצם מנחלת ישראל והיתר להם כל שללם אפילו האיסורין עצמם כענין שנאמר ובתים מלאים כל טוב ודרז״ל אפילו כתלי דחזירי אבל מדין לא היתה ארצם משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם וכו׳ ע״כ. ורצ״ל דאף על גב דשרא להו רחמ׳ בשלל הגוים אפילו האיסורין לא שרא להו אלא במלחמת חובה שאינה אלא פעם אחת כדי ללכוד את ארצם אבל שאר מלחמות עם כל האומות שנוהגו לדור ודור ואינם דוקא בזמן כיבוש הארץ בהא לא מצי למילף מההוא קרא דובתים מלאים כל טוב דאין למדין דורות משעה וההוא לא כתיב אלא גבי כיבוש הארץ דהוי חד זימנא כדאמרן. וה״ט שהזהיר אלעזר התם במדין להגעיל כליהם ולא סמך אקרא דלעיל למשרינהו נמצא שתשובת אלעזר דהתם היא היא גופה תשובת אהרן דהכא אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. ודא ודא אחת היא בכח הסברא וא״כ מכיון דידע ההוא דינא דהתם בהכרח דהא נמי ידע אלא ע״כ לא היתה אלא מדת כבוד:

19 גור אריה פתח ↗

אין דבור אלא לשון עז. לפי שהדבור הוא על ידי חיתוך הלשון בכח, לכך כל דבור הוא קשה, אבל האמירה היא רכה מפני שאין באמירה חתוך הלשון, רק לדבור שהוא חתוך הקול, והאמירה נעשה מעצמה על ידי צירוף וחבור האותיות, ולפיכך כשהוא רוצה לומר שהוא דיבר בכח הדבור ההוא – אמר לשון "וידבר אהרן", "וידבר העם באלקים ובמשה" במדבר כא, ה, לפי שהוא עז. וכן "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" בראשית מב, ל, ודבר זה פשוט. ומפני שלא כתב כאן אחריו מלת "לאמר", ובכל מקום כתיב אחר "וידבר" מלת "לאמר", או הוי למכתב 'ויאמר אל אהרן', דרשו תו"כ כאן כך, אבל לכתוב מלת "וידבר" בלבד לא אתא רק לדרשא, לומר שהיה קשה, כדלעיל:

20 שפתי חכמים פתח ↗

הודה ולא בוש. ד"ד קשה היאך מרומז בפסוק שהודה בל' שמעתי, דלמא הודה בל' לא שמעתי. וי"ל דוישמע משה הוא יתור לשון, דפשיטא ששמע דהא דבר עמו, אלא ה"ק דמשום וישמע משה כבר הוטב אח"כ בעיניו דברי אהרן, אלא ששכח מה ששמע: וקשה לדבריו, דלא היל"ל וישמע אלא ומשה שמע דהוא לשון עבר, והי' פירושו בשביל ששמע כבר, לפיכך וייטב בעיניו. וע"ק לדבריו היה להרשים רש"י וישמע ולא וייטב בעיניו. ונראה דודאי לשון הפסוק הוא מהופך, וגם וישמע הוא מיותר, והל"ל רק וייטב בעיני משה, ואף שממלת וישמע מרומז שמיעה וכמו שמשמע בתרגום יונתן וע"ש, מ"מ יש לדקדק דהיל"ל וישמע וייטב בעיני משה, אבל השתא וייטב בעיניו לא קאי אמשה לבד, רק שבא לרמז שיש לפרש וייטב בעיניו ר"ל בעיני אהרן, דאחת דבר אלקים ושתים זו שמענו, וכיון דוישמע בא להורות אשמיעה ודאי הודה ששמע ושכח, לפיכך וייטב בעיניו, ר"ל גם בעיני אהרן ששמח, דכיון בדעתו לדעת המקום, ודו"ק נלי"ט יש מקשים דכאן משמע דהוי טפי בושה אם יאמר שכחתי ממה שיאמר לא שמעתי, ובשבת דף קי"ט אמר ר' קטינא אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקה מהם אנשי אמנה דכתיב ובביתי אין לחם ושמלה דהיינו תורה, ולא אמר גמירנא ושכחנא, דקשה דלמא אינו ר"ל גמירנא ושכחנא דהוא בוש' גדול. ולק"מ דשם קאי על כלל התורה שאינו יודע כלל ממנה, בזה הוא גנאי גדול באומר שמעולם לא גמיר שום תורה, והיה לו לומר עשיתי את שלי ולמדתי, אלא שנשכח ממני מאיזו סיבה, משא"כ כאן דקאי על דבר א' טפי ניחא ליה לומר הרבה תורה למדתי אלא דבר א' לא למדתי עדיין, ועוד י"ל דהיאך אפשר לו לומר לא שמעתי דא"כ אהרן מנ"ל דאם משה לא שמע, ושבח של משה הוא זה דכל דבר שיש לו שני סברות להיתר ולאיסור ודרך בני אדם לומר תחלה סברא זו ואחר זמן יכול לחזור מסברא הראשונה שהוא נראה לו שהוא מסתבר טפי, וע"כ אין בושה בחזרה, וע"כ אם אמר לא שמעתי אלא שסברתי היתה להיתר, אלא שאהרן הקשה לו כיון שיש סברא להיפך מנא לך להקל, א"כ לא היה בושה גדולה כ"כ, אלא עכשיו ששמע לאיסור ושכח והורה להיתר מכח סברא, ועכשיו נזכר ששמע לאיסור בפירוש, יש בירור עכשיו שסברתו הוא שקר, ובזה יש בושה גדולה, וא"כ מההוא דשבק לק"מ ששם אינו שייך לומר שתלה בסברא ויש בושה מזה:

20 מזרחי פתח ↗

וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. אינו רוצה לומר שאמר לא שמעתי ולא בוש לומר אותו דמה בושת נופל בזה אלא הכי פירושא הודה שהוא כמו שאמר לו אהרן ואמר לו כך שמעתי כמו שאמרת אלא ששכחתי ולא בוש להתכסות לומר לא שמעתי מה שאתה אומר במקום שמעתי ושכחתי שאז היה דרך כבוד אבל בזה עצמו ואמר שמעתי שכדברך כן הוא אלא ששכחתי וכך אמרו בגמרא בפירוש לא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי:

20 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וייטב בעיניו, הודה, ולא בוש לומר, לא שמעתי. ע"כ. ומי כמו רש"י לקח מוסר מכאן - ואינו בוש לומר "ולא ידעתי". פ' שמיני תשנ"ז

18 הן לא הובא וגו'. שֶׁאִלּוּ הוּבָא, הָיָה לָכֶם לְשָֹרְפָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו', וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ וְגוֹ' פסחים פ"ב:

19 אכל תאכלו אתה. הָיָה לָכֶם לְאָכְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִים:

20 כאשר צויתי. לָכֶם בַּמִּנְחָה:

18 גור אריה פתח ↗

היה לכם לאכלה. פירוש, שאין פירושו שעדיין יאכלו אותה, כמו משמעות הכתוב "אכול תאכלו אותה", שכבר היתה נשרפת פסוק טז, אלא 'היה לכם לאכלה' ולא לשרוף אותה כ"ה ברא"ם:

18 גור אריה על ויקרא פתח ↗

שמא זרקתם דמה אוננים וכו'. ופירש הרא"ם, אף עך גב שהותר להם אכילת קדשים באנינות רש"י פסוק יח, ומכל שכן דעבודה, דהא כהן גדול מקריב אונן הוריות יב ע"ב, ואינו אוכל באנינות שם, ומכל שכן אלו שהותר להם עבודה אכילה שמותרים באכילה בעבודה, הכי קאמר, שמא טעיתם, ובשביל זריקת דמה אוננים שרפתם אותו. ופירוש זה טעות הוא, דלא שייך לומר להם משה 'שמא טעיתם וחשבתם שזריקת אונן פסול בעבודה', דמה רצה בכך משה רבנו עליו השלום, דסוף סוף טעו, וכל השאלות ששאל להם – שאל לתקן מה ששרפו החטאת, לא שיאמר שמא טעיתם בזה וחשבתם כך וכך. ועוד, דאהרן למה השיב לו 'וכי הם הקריבו', דמשמע שאם הקריבו הם היה אסור, והלא האמת הוא שאם הקריבו הם – כיון שהותר להם לאכול באנינות, מכל שכן עבודה לפי דעת הרא"ם. אלא ודאי עבודתו פסולה, כי העבודה חמורה מאכילה, שהרי בעל מום אוכל בקדשים זבחים צח ע"ב ופסול לעבודה שם, ואם כן אין ללמוד מה אכילה החמורה, שאסורה לכהן גדול באנינות, הותרה לבני אהרן באנינות, עבודה הקלה – שהותרה לכהן גדול באנינות – אינו דין שהותרה לבני אהרן באנינות, דהא איכא למימר מה לאכילה שהותרה לבעל מום, תאמר בעבודה שאסורה לבעל מום, שמא אסור לבני אהרן גם כן. ועוד, דשעה מדורות לא ילפינן מנחות נט.. ועוד, מה שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן, שאני עבודת כהן גדול שהוא משונה מעבודת הדיוט, שהרי משמש בשמונה בגדים יומא עא ע"ב, ולפיכך עבודתו כשירה, אבל אכילתו – לא מצינו חילוק שהכהן גדול חלוק באכילה משאר כהנים, ולפיכך לענין אכילת קדשים הוי כמו שאר כהן. וזה פשוט דלעולם לא הותר להם רק אכילה באנינות, ולא עבודה:

19 מזרחי פתח ↗

אפשר משה קצף על אלעזר ואיתמר ואהרן מדבר. אע"פ שהקצף היה גם באהרן כדלעיל אלא שהפך פניו כנגד הבנים בשביל כבודו של אהרן מ"מ כיון שלא הראה כעסו אלא לבנים היה להם להשיב מכיון שהיה לאלעזר כח להשיב ולדבר לפני משה ולפני הנשיאים כדכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אלא שלא רצו להשיב מפני הכבוד שאמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים כו' ולפיכך הוצרך אהרן להשיב:

19 דברי דוד פתח ↗

וידבר אהרן, אין דבור אלא לשון עז. הרא"ם פירש כשיבא הדבור בלשון אמירה כמו וידבר העם באלהים שהיה צ"ל ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה צריך לומר ויאמר אהרן מאחר שהוא דבור פרטי ולכן כל וידבר שנאמר אחריו לאמר או ואמרת שהוא על הפרט ונשאר וידבר בעבור הכללי ודומה לכלל ופרט לא אמרו בו שהוא לשון עז כמו שאמרו כאן:

19 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וידבר אהרן, ...זו מצאתי בספרי של פנים שני. ע"כ. לא ידעתי מה זה "ספרי של פנים שני". פ' שמיני תשנ"ח

20 גור אריה פתח ↗

הודה ולא בוש לומר. פירוש, שלא היה בוש שיהיה אומר 'לא שמעתי', אלא הודה ואמר 'שמעתי ושכחתי', וכן איתא בהדיא בגמרא בפרק טבול יום זבחים קא ע"ב. ואין לפרש הודה ולא בוש לומר 'לא שמעתי', דמאי רבותא, דמאי יאמר, דאחר שהאמת הוא שלא שמע, וכי יאמר ההפך – 'שמעתי שאין הלכה כך', דאין רבותא שלא היה משנה ההלכה. בשלמא אם אמר 'שמעתי ושכחתי', זהו שלא היה בוש, שהיה לומר 'לא שמעתי', שאם היה אומר 'לא שמעתי' לא הוי משנה כלל ההלכה מן האמת אם אמר 'לא שמעתי בקדשי דורות רק שמעתי בקדשי שעה', והאמת כך הוא שלא שמע היתר בקדשי דורות, רק ההיתר בקדשי שעה שמע, ומכל מקום לא היה זה הודאה גם כן, שלא הודה ששמע איסור בקדשי דורות. אבל זה נקרא 'הודה ולא בוש', שאמר 'שמעתי שאסור בקדשי דורות ושכחתי', וזה פשוט:

20 דברי דוד פתח ↗

וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. בפרק טבול יום שם סיים על זה אלא שמעתי ושכחתי ופירושו שיותר כבוד היה לו למשה לומר לא שמעתי כלל ממה שיאמר שמעתי ושכחתי. שמאמר לא שמעתי הוא מעלה בת"ח כדאיתא באבות פ"ד ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. וקשה היכן מרומז בפסוק שהודה בלשון שמעתי ושכחתי דילמא הודה בלשון לא שמעתי. וי"ל דוישמע משה הוא יתור לשון דפשיטא ששמע דהא דברו עמו, אלא דה"ק דמשום וישמע משה כבר הוטב אח"כ בעיניו דברי אהרן אלא ששכח מה ששמע:

« רש"י על ויקרא י׳:י״ז רש"י על ויקרא י׳:י״ט »